הסיפור של פרגיות על הגריל
פרגית בעברית היא עוף צעיר, אבל בישראל המילה קיבלה משמעות חדשה: ירך עוף בלי עור ובלי עצם. היא נעשתה כוכבת הסטקיות, המסעדות הקטנות של שיפודים, סלטים ופיתה, שפזורות בכל עיר ובכל צומת. פרגית זולה מבשר בקר, כמעט לא מתייבשת על הגריל, וסופגת כל תיבול, ולכן היא כמעט תמיד חלק מההזמנה.
מחוץ למסעדות, הפרגית היא מלכת המנגל. ביום העצמאות הפארקים מתמלאים בעשן, ועל רוב הגרילים יש פרגיות לצד קבב, נקניקיות וכנפיים. במטבח הביתי היא הפכה לבסיס של אינספור מתכונים, מפרגיות בתנור ועד שווארמה ביתית על פלנצ׳ה, אבל הגרסה הבסיסית נשארה אותו דבר: מלח, שום, פפריקה, כמון ואש חזקה.
מה מייחד את פרגיות על הגריל
הפרגית סלחנית בגלל מה שיש בה: שומן בין הסיבים, רקמת חיבור שהופכת לג׳לטין, ובשר כהה שנשאר עסיסי גם במעלות שבהן חזה עוף כבר יבש. לכן העבודה איתה פשוטה: תיבול מוקדם עם מלח, אש חזקה מאוד, ולא לגעת עד שהיא משתחררת מהרשת. חזה עוף הוא ההפך, רזה ונוקשה, ובו כל מעלה קובעת. מי שצולה את שניהם לומד את ההבדל בין בשר שמחכה לך לבין בשר שאתה מחכה לו.
