הסיפור של כבד עוף
כבד עוף מטוגן עם בצל הגיע לשולחן הישראלי משני כיוונים. מבתי יהודי מזרח אירופה הגיעו הכבד עם הרבה בצל והכבד הקצוץ של ערב שבת, ומבתי יוצאי מרוקו, עיראק ותימן הגיעו כבדים מתובלים בכמון, בשום ובפפריקה, שנכנסים אל תוך פיתה עם סלט. בישראל שתי הדרכים נפגשו, וכבד עם בצל הפך לארוחת ערב של אמצע שבוע, ליד פירה או אורז.
במטבח היהודי הכבד הוא מקרה מיוחד. בשר רגיל מוכשר במליחה ובהדחה, אבל הכבד מלא דם, ומליחה לא מוציאה אותו. לכן ההלכה מחייבת לצלות אותו על אש גלויה, על רשת שהדם יכול לזוב דרכה. רוב הכבדים שנמכרים בישראל כבר עברו את הצלייה הזאת במפעל, ונמכרים קפואים כ״כבד עוף מוכשר״. כבד טרי שלא הוכשר מכשירים בבית בעשר דקות.
מה מייחד את כבד עוף
כבד עוף הוא מנה של שתי מהירויות. הבצל צריך זמן, עשרים דקות על אש בינונית, עד שהסוכרים שלו משחימים והוא נעשה רך ומתוק. הכבד צריך את ההפך: אש גבוהה ודקות ספורות, כי אין בו כמעט רקמת חיבור שתתרכך בבישול ארוך, וכל דקה מיותרת מייבשת אותו. כבד שכבר הוכשר בצלייה מבושל ברובו, ולכן במחבת הוא מקבל רק השחמה וחימום. מי שמבין את זה מקבל כבד רך, חום מבחוץ וקרמי בפנים.




