מג'דרה

השם מג'דרה בא מערבית ופירושו מנוקד, כמו פנים עם סימני אבעבועות: העדשים הכהות פזורות בין גרגרי האורז הבהירים. מתכון לאורז ועדשים בשם הזה מופיע כבר בספר בישול מבגדד מהמאה ה-13, ושם הוא הוגש עם בשר בסעודות. בלי הבשר הוא נעשה במשך דורות לאוכל של הבית הפשוט: עדשים, דגן, בצל ושמן, ארבעה דברים שהיו בכל מזווה בלבנט, בסוריה, במצרים ובעיראק.

רבים מקשרים את המג'דרה לנזיד העדשים שיעקב נתן לעשו בספר בראשית, וזה קשר תרבותי יפה ולא עובדה היסטורית. מה שבטוח הוא שהמנה עברה בין כל העדות והדתות באזור: נוצרים ערבים אוכלים אותה בצום שלפני הפסחא, בכפרים הדרוזיים ובגליל מבשלים אותה עם בורגול גס, ויהודי סוריה ומצרים הביאו לישראל את הגרסה עם האורז. היום היא נמצאת כמעט בכל בית בישראל, מארוחת ערב של יום חמישי ועד ארוחת צהריים במשרד.

מה מייחד את מג'דרה

במג'דרה טובה יש שלושה מרקמים: אורז מופרד, עדשים שלמות ורכות ובצל שחום עד הקצה. כמות הבצל מפתיעה את מי שמכין אותה בפעם הראשונה, קילו לסיר של 8, כי בטיגון הוא מאבד כשלושה רבעים ממשקלו. השמן שבו הבצל טוגן חוזר לסיר ומתבל את האורז, כך שהטעם המתוק והמעושן של הבצל נמצא בכל כף, לא רק למעלה. העדשים מתבשלות קודם לבד, כי הן צריכות יותר זמן מהאורז, ונוזל הבישול שלהן הופך למים של האורז.

מג'דרה היא האוכל של הימים שבין לבין: ארוחת ערב של יום חמישי, ימי צום ואבל וסוף החודש. עדשים הן מאכל אבלים במסורת היהודית, ולכן כיצ'רי ומג'דרה מופיעים בבתים רבים בתשעת הימים, ונוצרים ערבים מבשלים אותה בצום הגדול. אבל היא גם מנה של שפע: בכפר, סיר מג'דרה גדול עם קערת יוגורט ופיתות חמות מאכיל משפחה שלמה, והשכנים יודעים שמטגנים בצל מהריח שעולה ברחוב.

היום מג'דרה היא מהמנות הנפוצות בארוחות צהריים במשרדים, בתפריטים טבעוניים ובשולחנות של אירועים, כי היא משביעה, פרווה, מתאימה לתזונה צמחית ונשארת טעימה גם בטמפרטורת החדר. בתפוצות הלבנונית, הסורית והפלסטינית, מאמריקה הלטינית ועד אוסטרליה, היא נשארה מאכל הבית של אמצע השבוע, ובמקביל נכנסה לתפריטים צמחוניים בכל העולם כמנה מזרח תיכונית קלאסית.