הסיפור של ציר עצמות
בכל מטבח מסורתי היה סיר עצמות על האש. המטבח הצרפתי בנה את הרטבים שלו על ציר חום מעצמות צלויות, הווייטנאמים מבשלים מעצמות בקר את הציר של הפו, ובמטבחים היהודיים של המזרח מרק רגל ומרק עצמות עם מח הם מאכלי חורף מוכרים. העיקרון זהה בכולם: לוקחים את החלקים שיש בהם מעט בשר, ומוציאים מהם טעם וג׳לטין בבישול ארוך.
בשנים האחרונות ציר עצמות נעשה טרנד בפני עצמו, ושמו האנגלי, בון ברות׳, מופיע על צנצנות קפואות בחנויות ובבתי קפה. במטבח זה פשוט ציר חום שהולך רחוק יותר: יותר עצמות לכל ליטר, בישול ארוך יותר ותיבול שמתאים לשתייה. בישראל מבקשים מהקצב עצמות מח, ברכיים ורגל, וכולם נמכרים בכל אטליז כשר.
מה מייחד את ציר עצמות
ההבדל בין ציר עצמות לציר רגיל הוא הריכוז. כאן יש בערך קילו עצמות לכל ליטר ציר שיוצא, העצמות נצלות לפני הבישול, והסיר נשאר מתחת לרתיחה 10 עד 12 שעות. התוצאה כהה, עגולה ומלאה בג׳לטין: קרה היא רוטטת כמו ג׳לי, וחמה היא עוטפת את הפה. המלח נכנס רק בסוף, כי הציר מצטמצם.




