הסיפור של גספצ'ו
בדרום ספרד הגספצ'ו היה אוכל של עובדי שדות: לחם יבש, שמן זית, שום, חומץ ומים, שנכתשו במכתש ונאכלו בצל בשעות החמות. העגבניות והפלפלים הגיעו מאמריקה והצטרפו אליו מאוחר יותר, ובתוך כמה דורות הפכו ללב שלו. את הגרסה הלבנה והישנה, עם שקדים ושום, עוד מכינים באנדלוסיה בשם אחו בלנקו.
היום הגספצ'ו מוגש בכל ספרד בקיץ, בכוס או בקערה, לפעמים עם קוביות ירקות ולחם קלוי בצד. בישראל, עם קיץ ארוך ועגבניות טובות, הוא מצא בית טבעי: מרק שלא צריך בשבילו להדליק את הכיריים, פרווה וטבעוני, שמוכן בבלנדר ברבע שעה ונח במקרר כמה שעות.
מה מייחד את גספצ'ו
גספצ'ו הוא לא מיץ עגבניות ולא סלט טחון. הלחם ושמן הזית נטחנים עם העגבניות לאמולסיה, ובזכותה יש לו מרקם קרמי בלי שום מוצר חלב, וצבע כתום ורדרד ולא אדום. גם הטמפרטורה היא חלק מהמתכון: הוא נאכל קר מאוד, ולכן מתבלים אותו אחרי הקירור.
