הסיפור של גפילטע פיש
גפילטע פירושו ממולא ביידיש, ובתחילה זה היה בדיוק זה: עור של דג שמולא בבשר הדג הטחון עם בצל ופירורי לחם, או פרוסות עבות של דג שהמילוי נדחס לתוכן סביב עמוד השדרה. בקהילות אשכנז דג היה מאכל של שבת, והטחינה פתרה גם שאלה הלכתית: מי שאוכל דג טחון לא צריך להפריד עצמות בשבת. לאט לאט המילוי עצמו נעשה המנה, והעור נשאר בחוץ.
חוקרי היידיש מצאו שהמתיקות של הגפילטע פיש עוקבת אחרי מפת הניבים: בפולין ובגליציה, שבהן התפתחה במאה ה-19 תעשיית סוכר מסלק, אוכלים גפילטע מתוק, ובליטא ובצפון מזרח אוכלים אותו פלפלי ובלי סוכר. את הגבול כינו בהומור קו הגפילטע פיש. בישראל הקרפיון של בריכות הדגים נעשה הדג של המנה, ובבתים רבים, כמו בפולין של פעם, הוא נקנה חי ושחה באמבטיה עד יום הבישול.
מה מייחד את גפילטע פיש
גפילטע פיש טוב הוא קציצה רכה, אוורירית ובהירה, שמחזיקה צורה בכף אבל נמסה בפה, בציר שנקרש לג׳לי צלול. הקרפיון נותן שומן, לחות וטעם עדין, ודג לבן רזה מבהיר את המרקם. המתיקות או הפלפל הם עניין של בית: מתוק בבית פולני, פלפלי בבית ליטאי, ובישראל לרוב משהו באמצע. מה שלא משתנה הוא הבישול: בעבוע עדין מאוד, ארוך, וקירור של כמה שעות לפחות.




