הסיפור של לזניה
לזניה היא מהפסטות הוותיקות של איטליה, ואת השם שלה נוהגים לקשור למילה היוונית לגנון, דף בצק שטוח. הגרסה המפורסמת נולדה באמיליה רומאניה: בבולוניה מניחים בין דפי פסטה ירוקים מתרד ראגו של בשר ובשמל, ובנאפולי אופים לזניה עשירה לימי הקרנבל, עם ריקוטה, קציצות קטנות וביצים. משם היא נדדה לכל העולם, ובארצות הברית מהגרי דרום איטליה הפכו אותה למגש גבוה של ריקוטה, מוצרלה ורוטב עגבניות.
בישראל הלזניה נכנסה הביתה בעיקר בגרסה החלבית, כי במטבח כשר אין בשר וגבינה באותה תבנית. היא נעשתה מנה קבועה של שבועות, החג החלבי, לצד פשטידות ובורקס, וגם של ארוחת שישי חלבית ושל ימי הולדת. בשנים האחרונות לזניה של ירקות, של חצילים ושל בטטה היא מהמנות הצמחוניות האהובות במגשים לאירועים.
מה מייחד את לזניה
לזניה טובה היא עניין של רטיבות מדויקת. דפים שלא מבשלים מראש סופגים נוזלים מהרטבים, ולכן הרוטב והבשמל צריכים להיות נוזליים יותר ממה שנראה נכון; מצד שני, תרד שלא נסחט או ירקות שלא איבדו את המים שלהם יהפכו את התבנית לבריכה. המתכון מאזן בין השניים: רוטב עגבניות מעט דליל, בשמל בעובי של שמנת, ותרד סחוט עד שהוא יבש. והחלק הקשה ביותר הוא לחכות חצי שעה אחרי התנור, כדי שהלזניה תתייצב ותיחתך לריבועים נקיים.




