הסיפור של אסאדו בתנור
בארגנטינה ובאורוגוואי אסאדו הוא לא נתח אלא אירוע: מנגל ארוך של משפחה וחברים, גחלי עץ, ובשר שנצלה לאט ובמלח בלבד. אחד הנתחים הבולטים בו הוא טירה דה אסאדו, רצועה של צלעות שנחתכת לרוחב העצמות. בישראל המילה נדבקה לנתח עצמו: אסאדו בקצביה הוא רצועת הצלעות התחתונות של הבקר, עם העצמות, שכבות של בשר ושומן ורקמת חיבור עשירה.
בבית היהודי האשכנזי הנתח הזה היה מוכר בשם אחר, פלנקן: צלעות שנחתכו לרוחב והתבשלו במרק ובחמין. בישראל האסאדו עבר מהמנגל אל התנור ונעשה מנה של חג: הוא מתבשל לבד שעות, מתאים לראש השנה ולארוחת שישי, וככל שהוא עומד הוא רק משתבח. הגרסאות הנפוצות בבתים הן ביין אדום ובצל, בסילאן וחרדל, ובבירה שחורה.
מה מייחד את אסאדו בתנור
אסאדו הוא נתח קשה שהופך לרך. יש בו הרבה קולגן, רקמת החיבור שמחזיקה את השרירים אל העצם, ושומן שעובר בין השכבות. בבישול מהיר הקולגן מתכווץ והבשר קשה כמו סוליה; בבישול ארוך ולח, כשהבשר עומד שעות סביב 90 מעלות ומעלה, הקולגן נמס לג'לטין, הסיבים נפרדים זה מזה והשומן נמס לתוך הרוטב. לכן כאן לא מקצרים בזמן ולא מעלים חום: תבנית סגורה היטב, 150 מעלות, וסבלנות.




