הסיפור של סופגניות
המנהג לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן ותיק מאוד, זכר לנס פך השמן במקדש. כבר במאה ה-12 כתב רבי מימון, אביו של הרמב״ם, על המנהג לאכול בחנוכה סופגנין, עיסה מטוגנת בשמן. השם קשור למילה ספוג: בספרות חז״ל מופיעות סופגנין, עיסה רכה וספוגית, ובעברית החדשה נולדה ממנה הסופגנייה.
הסופגנייה עם הריבה שאנחנו מכירים הגיעה ממרכז אירופה: הקרפפן הגרמני והאוסטרי והפונצ'קי הפולני, שיהודי פולין קראו להם פונצ'יקס וטיגנו בשמאלץ או בשמן כדי שיהיו כשרים. העולים הביאו אותם איתם, ובישראל הסופגנייה דחקה את הלביבה ונעשתה לסמל החג: מאפיות מתחילות לטגן שבועות לפני חנוכה, ובכל שנה מופיעים מילויים חדשים.
מה מייחד את סופגניות
סופגנייה טובה קלה ולא שמנונית, עם קרום דק בצבע זהב עמוק ופס לבן באמצע. הבצק עשיר אבל רך מאוד, ולכן הוא מבקש סבלנות: לישה ארוכה עד שהוא נמתח לקרום דק, שתי תפיחות, ועיצוב עדין שלא מוציא את האוויר. הגרסה כאן פרווה, עם מים ומרגרינה במקום חלב וחמאה, כך שהיא מתאימה לכל ארוחה, גם בשרית, וכף ברנדי עם גרידת תפוז נותנת לה ריח של מאפייה.




