הסיפור של לביבות תפוחי אדמה
המילה לביבה מופיעה כבר בספר שמואל, בסיפור אמנון ותמר, ושם היא כנראה עוגה מבצק. הלביבות הראשונות של חנוכה היו של גבינה: יהודי איטליה טיגנו כבר בימי הביניים לביבות של גבינה רכה וקשרו אותן לסיפור יהודית, שהאכילה את אויב העם גבינה מלוחה. במזרח אירופה טיגנו בשומן עוף, שאסור לטגן בו גבינה, ולכן הלביבות שם נעשו מקמח כוסמת ושיפון.
תפוחי האדמה נעשו מזון בסיסי במזרח אירופה במאה ה-19, אחרי שנים של יבולים כושלים, והם היו זולים, זמינים ומשביעים. הלטקע, כך ביידיש, נעשה ללביבת תפוחי אדמה, ועם המהגרים הגיע לאמריקה, שם מגישים אותה עם רסק תפוחים ושמנת חמוצה. בישראל חזר השם העברי לביבה, ולצד הנוסח האשכנזי נכנסו לחנוכה גם לביבות של עדות אחרות, כמו המקודה המרוקאית מתפוחי אדמה מעוכים ותבלינים.
מה מייחד את לביבות תפוחי אדמה
לביבת תפוחי אדמה טובה היא ניגוד: שוליים דקים ופריכים ומרכז רך שמזכיר תפוח אדמה אפוי. הסוד הוא שליטה במים. תפוח אדמה מגורד מלא בנוזל, ומה שלא נסחט ממנו הופך לאדים במחבת, מוריד את חום השמן ומפרק את הלביבה. סוחטים חזק, מחזירים את העמילן ששקע בנוזל ומטגנים בשמן חם מספיק, וכך היא יוצאת פריכה ולא שמנונית.
