הסיפור של גיוזה
הגיוזה הם הגרסה היפנית של הג׳יאוזה הסינית, הכיסונים שהם אוכל של ראש השנה הסיני ושל כל יום בצפון סין. השם היפני בא מאותה מילה. הם נעשו פופולריים ביפן בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, כשיפנים שחזרו מצפון מזרח סין הביאו איתם את הטעם, ותוך כמה עשורים הם הפכו לאחת המנות הנפוצות במסעדות ראמן ובבתים.
בדרך הם השתנו. בסין אוכלים את רוב הכיסונים מבושלים במים, עם בצק עבה יחסית. ביפן הבצק דק יותר, המילוי קצוץ דק מאוד ומתובל בשום ובג׳ינג׳ר, והשיטה הנפוצה היא יאקי גיוזה: טיגון, אידוי וטיגון שוב באותה מחבת. ערים כמו אוצונומייה והממאצו מתחרות ביניהן על התואר של עיר הגיוזה, ובממאצו מסדרים אותם במעגל עם נבטים באמצע.
מה מייחד את גיוזה
גיוזה טובה היא שתי מרקמים בביס אחד: תחתית זהובה ופריכה כמו קרקר, וחלק עליון רך ושקוף למחצה, שהתבשל באדים. בפנים יש מילוי עסיסי שמחזיק את הנוזלים שלו, כי הבשר נלוש עם מלח עד שהוא דביק, והכרוב הומלח וסחוט כדי שלא ירטיב את הבצק. הבצק נעשה ממים רותחים, ולכן הוא רך, לא קופץ חזרה כשמרדדים, ונשאר דק. את הקפלים עושים רק בצד אחד, וכך לכיסון יש גב שטוח שעומד יציב במחבת.





