הסיפור של אוקונומיאקי
לפני מלחמת העולם השנייה ילדים ביפן קנו בפרוטות פנקייק דק של קמח ומים עם בצל ירוק, מרוח ברוטב, שנקרא אישן יושוקו, אוכל מערבי בסן אחד. אחרי המלחמה, כשקמח היה קל יותר להשיג מאורז, הפנקייק הזה הפך לארוחה משביעה, עמוס בכרוב ובכל מה שהיה בבית. בהירושימה, בשנים של בניית העיר מחדש, הוא נעשה לאוכל הנשמה של העיר.
כך נולדו שני הסגנונות הגדולים. באוסקה ובאזור קנסאי מערבבים הכול לתוך הבלילה ומבשלים פנקייק עבה. בהירושימה בונים אותו בשכבות: קרפ דק, הר של כרוב ונבטים, בשר, אטריות וביצה. בשתי הערים יש מסעדות שבהן כל שולחן הוא פלטה חמה, והסועדים מבשלים בעצמם והופכים עם שתי מריות.
מה מייחד את אוקונומיאקי
אוקונומיאקי הוא בעצם כרוב שמחזיק יחד בעזרת מעט בלילה. רוב הנפח הוא כרוב קצוץ דק, והבלילה, קמח, דאשי וביצה, רק מחברת אותו. כשהכרוב מתחמם הוא משחרר אדים שמבשלים את הפנקייק מבפנים, ולכן הוא יוצא אוורירי ולא דחוס. מעל באים הרוטב הכהה והמתקתק, פסים של מיונז ואצה מפוררת. ביפן שמים גם פתיתי בוניטו שרוקדים מהחום, אבל בגרסה הבשרית שלנו מוותרים עליהם, כי הם דג, וגם על רוטב ווסטרשייר, שיש בו אנשובי. הרוטב כאן נעשה מקטשופ, סויה וסילאן.





