הסיפור של ג'חנון
ג'חנון נולד אצל יהודי עדן, עיר הנמל בדרום תימן, כפתרון לבוקר של שבת: בצק שמגולגל ביום שישי, נכנס לסיר סגור ונאפה לאט כל הלילה, כך שבבוקר מחכה ארוחה חמה בלי להדליק אש. בעדן הכינו אותו מקמח מלא ומסמנה, חמאה מזוקקת ומתובלת, והסיר נטמן בגחלים או נכנס לתנור גדול שנשאר חם עד הבוקר.
עם העלייה מתימן ומעדן בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים הג'חנון הגיע לישראל, ושם השתנה: קמח לבן, סוכר ומרגרינה במקום סמנה, כדי שיהיה פרווה וזמין לכל בית. מנה של קהילה אחת הפכה למאכל של בוקר שבת בכל הארץ, נמכרת קפואה בכל סופרמרקט ומוגשת בדוכנים לצד הדרך, במסעדות ובאירועים. יש המשערים שהבצק המשוכבה קשור לבצקים שהביאו מגורשי ספרד, אבל זו השערה ולא עובדה ידועה.
מה מייחד את ג'חנון
ג'חנון הוא לא לחם ולא מאפה רגיל, אלא בצק דק כמו נייר שמקופל עם שומן, מגולגל לגליל ונאפה 12 שעות בחום נמוך בסיר סגור. האדים שנלכדים בסיר שומרים על הפנים רך ושכבתי, השומן שנאסף בתחתית מטגן לאט את הגלילים התחתונים לקרום פריך, והזמן הארוך צובע הכול בחום ענבר מתקתק. אין בו שמרים ואין בו מילוי: כל הטעם בא מבצק, שומן, סוכר וזמן.




