הסיפור של קובנה
קובנה היא הלחם של שבת בבתים של יהודי צנעא וצפון תימן. בימי חול הכינו לחם דומה מקמח דורה או תירס, ולשבת ולחגים מקמח חיטה. הבצק הוכנס ביום שישי לסיר משומן וסגור היטב, והסיר נשאר ליד הגחלים או בתנור החם עד הבוקר, כך שלחם חם חיכה למשפחה בלי להדליק אש בשבת.
בישראל הקובנה עברה לתנור הביתי ולסיר קובנה מאלומיניום, גבוה ועם מכסה צמוד, שנמכר בשווקים ובחנויות כלי בית. הסמנה הוחלפה ברוב הבתים במרגרינה או בחמאה, והקובנה נשארה מאכל של בוקר שבת לצד הג'חנון. בשנים האחרונות היא מופיעה גם בתפריטים של מסעדות בישראל ובחו״ל, כלחם שמוגש בסיר שלו ונקרע ביד ליד השולחן.
מה מייחד את קובנה
קובנה היא לא לחם שנאפה בתנור פתוח, אלא לחם שמתבשל באדים של עצמו. הבצק רטוב במיוחד, כמעט דביק מכדי לעבוד איתו, וכל גליל מצופה שומן, כך שאחרי לילה בסיר סגור הלחם נקרע ביד לספירלות רכות ולחות. התחתית, שנוגעת כל הלילה בשומן ובדופן החמה, הופכת לקרום חום כהה ופריך עם טעם של טופי, ובני המשפחה מתחרים עליה.




