הסיפור של טאג׳ין
הטאג׳ין נולד אצל הברברים, העמים הילידים של צפון אפריקה, והשם שלו הוא שם הכלי: צלחת חרס רחבה ונמוכה עם מכסה גבוה בצורת חרוט. במרוקו מבשלים אותו על כירה קטנה של גחלים, לאט ובמעט נוזל, וכמעט כל דבר יכול להיכנס לתוכו: עוף, טלה, בקר, קציצות, דגים או ירקות, עם לימון כבוש, זיתים, פירות יבשים ושקדים.
יהודי מרוקו הביאו את הטאג׳ין לישראל עם העלייה הגדולה של שנות החמישים והשישים. בבתים מרוקאיים הוא עומד על השולחן של ליל שבת ושל החגים, ליד הסלטים, ובראש השנה מגישים טאג׳ין מתוק של בשר עם שזיפים, כדי שהשנה תהיה מתוקה. היום סירי טאג׳ין מחרס נמכרים בשווקים בכל הארץ, והמילה עצמה נעשתה שם כללי לתבשיל מרוקאי.
מה מייחד את טאג׳ין
הטאג׳ין מתבשל כמעט בלי מים. המכסה הגבוה לוכד את האדים, הם מתעבים בחלק העליון והקר יותר של החרוט ונוטפים בחזרה על הבשר, כך שהרוטב מתרכז במקום להתאדות. הבצל המגורר בתחתית נמס בבישול והופך לרוטב סמיך וזהוב בלי קמח. הלימון הכבוש נותן חמיצות מלוחה ועמוקה שאין ללימון טרי, והזיתים נכנסים בסוף, כדי שלא ימליחו את הכול. ירכיים ושוקיים עם עור ועצם הם הבחירה הנכונה: הם נשארים עסיסיים גם אחרי שעה וחצי של בישול איטי.





