הסיפור של קוסקוס
קוסקוס הוא אחד המאכלים העתיקים של צפון אפריקה, ומקורו אצל הברברים, העמים הילידים של המגרב. גלגול הסולת ביד ואידוי בכלי מחורר מעל סיר הם מסורת של מאות שנים, מלוב ותוניסיה ועד אלג׳יריה ומרוקו. נשים גלגלו יחד כמויות גדולות, ייבשו אותן בשמש ושמרו לחודשים. בדצמבר 2020 נכנסו הידע והמנהגים סביב הקוסקוס לרשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק״ו, בהגשה משותפת של אלג׳יריה, מאוריטניה, מרוקו ותוניסיה.
יהודי צפון אפריקה הביאו את הקוסקוס לישראל בשנות החמישים והשישים, ואיתו את הכסכאס, הסיר הכפול שבו הגרגרים מתאדים מעל המרק. בבתים מרוקאיים הוא ארוחה של ליל שבת או של שבת בצהריים, אצל יהודי לוב הוא מוגש עם מפרום, ובערי החוף של תוניסיה מכינים אותו גם עם דגים. היום רוב האנשים קונים קוסקוס מוכן, אבל בהרבה משפחות עדיין יש מישהי שמגלגלת ביד לחגים ולאירועים, ומי שטעם קוסקוס כזה מרגיש את ההבדל.
מה מייחד את קוסקוס
קוסקוס אמיתי לא מבושל במים, הוא מתאדה. האדים של סיר הבשר עולים דרך החורים של הכסכאס, מבשלים את הגרגרים ומעבירים להם את הריח של הכורכום, הבצל והבשר, בלי שהגרגר ישחה בנוזל ויהפוך לדייסה. בין אידוי לאידוי שופכים את הקוסקוס לקערה רחבה, מפרקים גושים, מזלפים מים מומלחים ושמן, ומחזירים. שלושה סבבים כאלה נותנים גרגרים תפוחים, רכים ונפרדים, שנמסים בפה וסופגים מרק בלי להתפרק.






