הסיפור של קציצות דגים
בבתים של יהודי צפון אפריקה ליל שבת נפתח בדגים. אחרי הקידוש והסלטים מגיע סיר רחב של דג ברוטב אדום, ולצידו, או במקומו, קציצות דגים. הקציצות פתרו שתי בעיות של המטבח הביתי: הן הופכות דג זול או קטן למנה חגיגית, ואין בהן עצמות, כך שגם הילדים אוכלים בלי פחד.
כל קהילה הביאה את הרוטב שלה. במרוקו הוא נשען על פפריקה מתוקה וחריפה, שום וכוסברה. בתוניסיה ובלוב נכנסים הריסה, פלפלצ׳ומה וכמון, והקציצות מוגשות לפעמים עם קוסקוס. בישראל הקציצות יצאו מהבית אל מעדניות, מטבחים של בתי כנסת ומגשים לאירועים, ובמקומות רבים הן מנת הדגים הראשונה של שבת.
מה מייחד את קציצות דגים
קציצת דגים טובה היא עניין של מרקם. דג לבן עדין מאוד, ואם טוחנים אותו לעיסה חלקה מקבלים קציצה גומית, ואם משאירים אותו בחתיכות גסות היא מתפרקת ברוטב. הדרך היא באמצע: טחינה קצרה בפולסים, לישה עם המלח שמדביקה את החלבונים, ושעה קצרה במקרר. הרוטב עצמו מתבשל לפני שהקציצות נכנסות, כדי שיהיה סמיך וטעים מההתחלה, והקציצות רק מסיימות בו את הבישול וסופגות אותו.




