הסיפור של גונדי
גונדי היא אחת המנות הבודדות שנחשבות שייכות ליהודי איראן ולא למטבח הפרסי הכללי. נפוץ לייחס אותה לקהילה היהודית של טהרן, אבל משפחות מאספהאן, מחורסאן ומערים אחרות מכינות אותה כל אחת בדרך שלה, והמתכונים עוברים מאם לבת ולא מספר. בשר היה יקר, ולכן הוא נשמר לשבת, והגונדי עלו לשולחן ביום שישי בערב ובחגים.
בישראל הגונדי הגיעו עם העולים מאיראן ונשארו מנה של בית. המרק הצלול עם הכופתאות והחומוס מוגש בצלחת עמוקה, ולצדו אורז לבן, צלחת עשבים טריים כמו נענע, ריחן וטרגון, צנוניות ולחם שטוח. יש משפחות שמגישות את הגונדי כמנה ראשונה בפני עצמה, עם מעט מהמרק מעליהן כדי שלא יתייבשו.
מה מייחד את גונדי
מה שעושה גונדי לגונדי הוא קמח החומוס הקלוי. הקלייה נותנת לו ריח של אגוזים ומעלימה את הטעם הירקרק של חומוס חי, והוא סופג את מיצי העוף ומחזיק את הכדור בלי ביצה ובלי פירורי לחם. ההל נותן ריח מתוק וחד, והכורכום צובע את המרק בצהוב זהוב. התוצאה היא כופתה רכה ואוורירית, קלה יותר מקציצה, שנחתכת בכף.
