הסיפור של מרק חרירה
החרירה היא אחד המרקים המזוהים ביותר עם מרוקו, והיא מוגשת כשצום נגמר: אצל יהודי מרוקו בערב שאחרי יום הכיפורים, ואצל המוסלמים בשקיעה של כל יום ברמדאן. את הסיר מכינים לפני כניסת הצום ומחממים כשהוא יוצא, ולצד הקערה מניחים תמרים.
בישראל החרירה הגיעה עם העולים ממרוקו, ובמוצאי יום כיפור הריח שלה עולה משכונות רבות. כל משפחה מחזיקה בגרסה שלה, עם בשר או בלי, עם אטריות או אורז, מוסמכת בקמח או בביצה, אבל העגבניות, הקטניות והכוסברה קבועים.
מה מייחד את מרק חרירה
חרירה היא לא מרק עגבניות ולא מרק קטניות, אלא שניהם ביחד. העגבניות נותנות חמיצות ובסיס אדום, העדשים והחומוס נותנים גוף, והכוסברה, הפטרוזיליה והסלרי נותנים צבע ירוק וריח טרי. מה שמבדיל אותה באמת הוא הטדוירה, תערובת של קמח ומים שנמזגת למרק בסוף והופכת אותו לקטיפתי. התבלינים, ג׳ינג׳ר, כורכום, קינמון ופלפל שחור, נותנים חום עדין בלי חריפות.
