הסיפור של מרק מיסו
בארוחה היפנית הביתית יש קערת אורז, קערת מרק וכמה מנות קטנות לצידן, והמרק הוא כמעט תמיד מרק מיסו. אוכלים אותו בבוקר, בצהריים ובערב, שותים אותו ישר מהקערה, ואת הטופו והאצות מרימים במקלות. כל אזור והמיסו שלו: מיסו לבן ומתקתק מזוהה עם קיוטו, ומיסו כהה מאוד מפולי סויה בלבד, האצ׳ו מיסו, מזוהה עם האזור של נגויה.
המיסו עצמו הוא ממרח מותסס של פולי סויה, מלח וקוג׳י, אורז מאודה או שעורה שעליהם גדלה פטריית אספרגילוס אוריזה. ביפן מכינים מיסו כבר מאות שנים, והוא נכנס גם לרטבים, למרינדות ולתבשילים. בישראל מרק מיסו מוכר בעיקר ממסעדות יפניות, אבל כל המרכיבים שלו נמכרים היום בסופרמרקט, והביתי טעים יותר, כי המיסו לא עומד שעות על האש.
מה מייחד את מרק מיסו
מרק מיסו בנוי על זוג: דאשי ומיסו. הדאשי נותן אומאמי צלול של ים, מהגלוטמט שבאצה ומהאינוזינט שבבוניטו, והמיסו נותן מליחות, מתיקות עדינה וגוף עכור ונעים. הם לא רק מצטרפים, הם מגבירים זה את זה, ולכן כף מיסו בדאשי טעימה הרבה יותר מכף מיסו במים. המיסו נכנס אחרון ומחוץ לרתיחה, כדי שהריח המותסס שלו יישאר בקערה.
