פלאפל

איש לא יודע בוודאות איפה נולד הפלאפל. הסברה המקובלת היא שהוא מצרי, אבל האזכורים הכתובים הראשונים שלו במצרים הם מהמאה ה-19 בלבד. במצרים הוא עשוי עד היום מפול יבש קלוף ונקרא טעמיה, ובלבנט החומוס החליף את הפול, לגמרי או בחלקו. מה שבטוח: כדורים מטוגנים של קטניות מושרות היו אוכל עממי וזול בכל המזרח התיכון הרבה לפני שהיו לו שם בינלאומי.

בישראל של שנות הצנע הפלאפל היה ארוחה משביעה וזולה, ויהודים שהגיעו מתימן ומארצות ערב, שהכירו אותו מהבית, פתחו דוכנים ברחובות. תוך שנים ספורות פלאפל בפיתה נעשה הסמל של אוכל הרחוב הישראלי, ובעולם הוא מוכר כאחד המאכלים הלאומיים של ישראל, תואר שפלסטינים ומדינות ערב מתווכחים עליו עד היום.

מה מייחד את פלאפל

פלאפל אמיתי עשוי מגרגרי חומוס מושרים שלא ראו מים רותחים. העמילן שבהם עדיין גולמי, והוא מתבשל רק בתוך השמן ומדביק את הכדור מבפנים, ולכן אין צורך בקמח או בביצה. היחס בין הקטניה לעשבים קובע את הצבע: פלאפל ישראלי טוב ירוק בפנים. והוא נאכל מיד: כדור פלאפל במיטבו בדקות הראשונות אחרי השמן, כשהקליפה עוד מתפצחת.

בדוכן פלאפל ישראלי יש טקס קבוע: בזמן שמחכים, המוכר מגיש כדור חם ישר מהשמן לטעימה, הפיתה נפתחת לכיס, ובדוכנים רבים כל אחד ממלא לעצמו סלטים מהבר. פלאפל הוא אוכל של חיילים, של סטודנטים ושל הפסקת צהריים, ושל כל מי שרוצה ארוחה מלאה ביד אחת.

בחו״ל הפלאפל הוא לעיתים קרובות הטעם הראשון של ישראל: ברחוב רוזייה בפריז, בלונדון ובניו יורק עומדים בתור ארוך בשביל פיתה עם פלאפל. בקהילות יהודיות דוכן פלאפל הוא כמעט חובה ביום העצמאות, בבר מצווה ובערבי קהילה, ובמשרדים עמדת פלאפל עם סלטים לבחירה היא ארוחת צוות שכולם אוכלים, כי היא פרווה, טבעונית וללא גלוטן.