הסיפור של קראגה
המילה קראגה מתארת שיטה ולא מנה אחת: אגה פירושו מטוגן, והסימן היפני של קרה נקשר לסין של שושלת טאנג, רמז להשפעה הסינית על המטבח. ביפן מטגנים כך גם דגים וירקות, אבל כשאומרים היום קראגה מתכוונים כמעט תמיד לעוף, טורי נו קראגה. העוף המטוגן הזה הפך לאוכל ביתי נפוץ בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשעוף נעשה בשר של יום יום ביפן.
העיר נקאצו שבמחוז אואיטה בדרום יפן ידועה כעיר של קראגה, עם עשרות חנויות קטנות שכל אחת שומרת על מרינדה משלה. היום הקראגה נמצא בכל מקום: בקופסת הבנטו של הילדים, בדלפק החם של חנות הנוחות, באיזקאיה ליד כוס בירה, ובארוחת הערב המשפחתית עם אורז ומרק מיסו.
מה מייחד את קראגה
קראגה שונה מעוף מטוגן בסגנון אמריקאי בכמה דברים. החתיכות קטנות ובלי עצם, מבשר ירך שנשאר רך ועסיסי. הטעם נכנס מבפנים, ממרינדה קצרה של סויה, סאקה, ג׳ינג׳ר ושום, ולא מתיבול על הקרום. הציפוי הוא עמילן תפוחי אדמה ולא בלילה עבה, ולכן הקרום דק כמו זכוכית, עם כתמים לבנים פה ושם. והוא מטוגן פעמיים, פעם בעדינות כדי לבשל ופעם בחום גבוה כדי לייבש. העוף המטוגן האמריקאי מושרה לא פעם בחלב חמוץ, ולכן אין לו גרסה כשרה פשוטה, ואילו בקראגה אין שום מוצר חלב.






