הסיפור של קארי יפני
הקארי הגיע ליפן בתקופת מייג׳י, בסוף המאה ה-19, דרך הבריטים, שהביאו את אבקת הקארי מהודו. לכן הקארי היפני קרוב יותר לתבשיל הקארי הבריטי, שמסמיכים בקמח, מאשר לקארי ההודי. הצי היפני אימץ אותו מהצי הבריטי, כי היה קל להכין אותו בכמויות גדולות על ספינה, וגם היום בכוחות ההגנה הימיים של יפן אוכלים קארי בימי שישי, וכל ספינה גאה במתכון שלה.
באמצע המאה ה-20 הופיעו קוביות רו מוכנות, שהפכו את הקארי לארוחה שכל אחד יכול לבשל בבית בחצי שעה. מאז הוא אחת מארוחות הערב הנפוצות ביפן, מנה שילדים מבקשים, שמופיעה בארוחות הצהריים בבתי הספר, ושכל משפחה מכינה קצת אחרת, עם תפוח, דבש, קפה או שוקולד מריר כתבלין סודי.
מה מייחד את קארי יפני
הקארי היפני סמיך, מבריק ומתקתק, ולא חריף כמו רוב הקארי ההודי או התאילנדי. השלישייה הקבועה בו היא בצל, גזר ותפוחי אדמה בחתיכות גדולות, והבשר משתנה מאזור לאזור. הסמיכות באה מרו, קמח שמבושל בשומן עם אבקת קארי, שמוסיפים בסוף הבישול. את האורז לא מערבבים ברוטב: שמים אותו בצד אחד של צלחת רחבה ושופכים את הקארי לצידו. במטבח כשר יש כאן שני מוקשים, וקל לעקוף את שניהם: רוב קוביות הרו הקנויות מכילות אבקת חלב, חמאה או גבינה, ולפעמים גם שומן מן החי, ומתכונים רבים מוסיפים רוטב ווסטרשייר, שיש בו אנשובי. כאן הרו עשוי ממרגרינה פרווה וקמח, והעומק בא מתפוח, דבש, רוטב סויה וקטשופ.






