הסיפור של צ׳יקן קאטסו
השם קאטסו בא מקאטסורטסו, ההגייה היפנית של המילה האנגלית קטלט. הקציצה האירופית הגיעה ליפן בסוף המאה ה-19, בתקופת מייג׳י, עם המטבח המערבי שהיפנים קוראים לו יושוקו. הטבחים בטוקיו שינו אותה מהיסוד: חתכו נתח עבה יותר, טיגנו אותו בהרבה שמן במקום במעט חמאה במחבת, ציפו אותו בפנקו, ופרסו אותו לרצועות כדי שאפשר יהיה לאכול בצ׳ופסטיקס, ליד אורז, מרק מיסו וכרוב חי פרוס דק.
הגרסה הראשונה שהתקבעה הייתה מבשר חזיר, טונקאטסו, ואחריה באו צ׳יקן קאטסו מעוף, קאטסו מבקר וקאטסו מדג. היום קאטסו הוא אוכל של יום יום ביפן: יש מסעדות שמגישות רק אותו, הוא נמכר בקופסאות בנטו ובחנויות הנוחות, ומשתלב בקארי, בכריך ובקערת אורז. בארצות הברית ובבריטניה צ׳יקן קאטסו וקאטסו קארי הם מנות קבועות בתפריט של מסעדות יפניות ושל דוכני צהריים.
מה מייחד את צ׳יקן קאטסו
צ׳יקן קאטסו והשניצל הישראלי הם בני דודים שיצאו מאותה קציצה אירופית, וכל ההבדל בפרטים. השניצל הישראלי דק, גדול ונפרס מחזה עוף אמיתי, מרודד לחצי סנטימטר, מצופה בפירורי לחם דקים, לא פעם עם שומשום, ומטוגן במחבת. אוכלים אותו שלם, בפיתה עם חומוס וסלט או ליד פירה. הקאטסו עבה יותר, סנטימטר עד סנטימטר וחצי, כדי שיישאר עסיסי מתחת למעיל של פנקו גס שמתנפח לקרום אוורירי ומחוספס. מטגנים אותו בשמן עמוק יותר בחום קבוע של 170 מעלות, פורסים לרצועות, ומגישים עם כרוב חי, אורז ורוטב קאטסו כהה ומתקתק.
