הסיפור של טמפורה
הטיגון בבלילה הגיע ליפן במאה ה-16, עם הסוחרים והמיסיונרים הפורטוגלים שעגנו בנגסאקי, ואת השם טמפורה מקובל לקשור למילה פורטוגלית. בתקופת אדו, במאות ה-18 וה-19, הטמפורה הפכה לאוכל רחוב בעיר אדו, טוקיו של היום: דוכנים טיגנו דגים קטנים מהמפרץ על שיפודים, והקונים אכלו אותם בעמידה, טבולים ברוטב.
עם הזמן הטמפורה עלתה מהדוכן אל השולחן. היום יש בטוקיו מסעדות קטנות שבהן הטבח מטגן מול הסועדים חתיכה אחרי חתיכה, ממה שהעונה מביאה, ובכל בית מכינים טמפורה של ירקות לארוחת ערב, או על מרק אודון וסובה. ב-31 בדצמבר, ערב השנה החדשה ביפן, אוכלים טושיקושי סובה, אטריות כוסמת, ולא פעם עם טמפורה מעל.
מה מייחד את טמפורה
טמפורה טובה כמעט לא מרגישה כמו טיגון. הבלילה דלילה, קרה וכמעט לא מעורבבת, כך שאין בה גלוטן, והיא נצמדת בשכבה דקה שמתנפחת בשמן לקרום תחרתי ושקוף למחצה, שמבעדו רואים את צבע הירק. מטגנים מעט חתיכות בכל פעם, אוכלים מיד, וטובלים ברוטב של דאשי, סויה ומירין עם צנון מגורר, או במלח. במטבח כשר שתי מנות קלאסיות נשארות בחוץ: השרימפס והצלופח הימי, שאינם כשרים. במקומם באים דג עם סנפירים וקשקשים, כמו לברק, בקלה, מרלוזה או סלמון, ושפע של ירקות.






