הסיפור של כליצ׳ה
בעיראק הכליצ׳ה נחשבת לעוגייה הלאומית, ואופים אותה כמעט בכל בית לקראת חג, בכמויות של עשרות ומאות. המוסלמים אופים אותה לחג שבסוף הרמדאן ולחג הקורבן, הנוצרים לחג המולד ולפסחא, ובבתים יהודיים בעיראק היא עמדה על מגש התה לצד מתוקים אחרים. גם בצפון עיראק, בבתים כורדיים, אופים עוגיות תמרים דומות.
השם נכתב בכמה צורות, כליצ׳ה, קליצ׳ה וכלייג׳ה, והעוגייה עצמה מופיעה בכמה צורות: דיסקים עגולים עם עיטור, גלילים פרוסים לספירלות וסהרונים. במחוז קסים שבערב הסעודית יש לה גרסה מקומית משלה, ובבתים של יהודי עיראק בישראל מכירים גם את הבעבע בתמר, עוגיית שמרים עגולה במילוי תמרים בציפוי שומשום, קרובת משפחה של הכליצ׳ה.
מה מייחד את כליצ׳ה
הכליצ׳ה עומדת על שני דברים: הל ותמרים. ההל נכנס גם לבצק וגם למילוי, והוא נותן לה את הניחוח שכל מי שגדל בבית עיראקי מזהה מהמטבח. הבצק עשיר בשומן ודל מאוד בסוכר, כי המתיקות באה מהתמרים, ולכן הוא יוצא פריך ורך, לא מתוק כמו עוגייה רגילה. מעט שמרים נותנים לו קלילות, והחלמון מעל נותן ברק זהוב. בעיראק מכינים את הבצק לרוב עם חמאה או סמן, ובגרסה הכשרה שלנו הוא פרווה, עם מרגרינה או שמן.





