הסיפור של מרק לחשו
לחשו, ובבתים רבים פשוט חשו, הוא מרק של מזווה: סולת, שמן, שום וכוסברה, וכל השאר תוספת. השם בא מהשורש הערבי שפירושו ללגום, אותו שורש של חסאא, המילה למרק בערבית ספרותית, וה-ל׳ בהתחלה היא ה׳ הידיעה של הערבית המרוקאית. במרוקו הוא שייך למשפחה של מרקים סמיכים מסולת או מגריסי שעורה, שמופיעים בחורף על הרבה שולחנות.
יהודי מרוקו הביאו את מרק הסולת לישראל, וכל משפחה שמרה על הגרסה שלה. יש בתים שבהם הוא לבן ופשוט, סולת, שום וכוסברה ב-15 דקות, ויש בתים שבהם הוא אדום מעגבניות, עם חילבה, פלפל חריף והרבה לימון. סבתות רבות הוסיפו לסיר חתיכת עוף או עור עוף בשביל עומק. בהרבה משפחות קוראים לו בחיוך האנטיביוטיקה המרוקאית, כינוי שמספר יותר על אהבה מאשר על רפואה: זה המרק שמבשלים כשיורד גשם.
מה מייחד את מרק לחשו
בלחשו הסולת היא לא תוספת אלא המרק עצמו. היא נכנסת למים רותחים בזילוף איטי ובערבוב מתמיד, ומשחררת עמילן שהופך את המים למרק משיי וסמיך, בלי שמנת ובלי קמח. החילבה נותנת ריח עמוק, קצת מתקתק, הלימון נותן חמיצות שמרימה את הכבדות של הסולת, והכוסברה ועלי הסלרי נכנסים רק בסוף ושומרים על טעם ירוק וטרי.
